מימון לא יכול לעצור הפרות זכויות אדם

עבודתם של ארגוני זכויות אדם בשטחים הפלסטינים הכבושים לא יכולה לסיים ההפרות המתרחשות בהם. רק פתרון פוליטי יכול להביא לסיום הכיבוש ולהשיג את המטרה הזו. לעת עתה, על תורמים התומכים בארגוני זכויות אדם פלסטינים לצמצם את הדרישות הבירוקרטיות שלהם מעובדיהם.


By: Lori Allen
November 12, 2013

Available in:
English | Español | العربية | Türkçe


בחודש יולי, אחיין של חבר שלי, בן 23, שוחרר מבית הכלא בישראל. הצעיר, עיתונאי פלסטיני מאחד ממחנות הפליטים באזור בית לחם, נעצר באישון לילה בבית דודו. במהלך הפשיטה פצעו החיילים כמה מבני משפחתו ובעת המעצר של הצעיר החיילים הפעילו כוח כה רב עד שהוא התקשה ללכת לאחר מכן. הוא הואשם בהסתה בשל צילומים שהוא פרסם שהובילו להפגנות ושוחרר מן הכלא לאחר 11 ימים ובכפוף להפקדתה של ערבות בגובה של 1500 שקלים (בערך כ-417 דולרים).

אירוע מסוג זה הינו אירוע שבשגרה בשטחים הכבושים. ואירועים כאלו מתרחשים כבר כמה עשורים. יש בערך כ-50 ארגוני זכויות אדם פלסטיניים בשטחים הכבושים המתעדים הפרות זכויות אדם או אירועים הקשורים בהם באיזשהו אופן.

The eyes of human rights activist-actors are blindfolded as they protest alleged torture of Palestinian prisoners in Israeli interrogation facilities.Nir Alon/Demotix. All rights reserved 

במרוץ השנים, הארגונים הללו פתחו מיומנות גבוהה בתיעוד כל ההפרות מצד הכיבוש הישראלי המשבש את חייהם של כ-3.5 תושבים פלסטינים המתגוררים בשטחים הכבושים. הם מתעדים כיצד הכיבוש מפר את זכות הפלסטינים לחיים, וזכויות נוספות כגון הזכות לחינוך, הזכות לחופש תנועה, לפיתוח כלכלי והזכות לא לעבור עינויים. הם מנתחים באיזה אופן מפר המצור על עזה את זכויות חופש התנועה של הפלסטינים החיים שם, הם מתארים כיצד חופש העיתונות מופר בבוטות כאשר ישראל כופתת עיתונאים פלסטינים באותו אופן שהם כפתו את אחיינו של חברי ועוד ועוד.

תורמים בינלאומיים, מאירופה וממקומות נוספים, תורמים כמיליון אירו בכל שנה על מנת שארגונים פלסטינים לזכויות אדם ימשיכו בעבודתם. הארגונים הללו פועלים כדי להבטיח שזכויות אדם בינ"ל והחוק הבינ"ל ייושמו, ועל מנת לקדם את זכויות הפלסטינים ולהגן עליהן. עם זאת אין כל סיכוי שארגונים אלו יפסיקו את הפרות זכויות האדם בידי ישראל ללא מציאת פתרון פוליטי שיסיים את הכיבוש הישראלי.

בעוד שפעולות ושיח לקידום זכויות אדם במקומות אחרים עשוי להפעיל לחץ על הממשלה לכבד את החוקים שלה עצמה, בישראל עצם החוקים הללו נגועים באופן יסודי באפליה מכוונת. ההפרה של זכויות האדם של הפלסטינים היא חלק בלתי נפרד מהכיבוש. המקור היחיד להפעלת לחץ על הרשויות בישראל טמון בידי בעלי זכות ההצבעה בישראל, שאינם שמים בעדיפות עליונה את זכויות הפלסטינים, ואנשי הקהילה הבינ"ל של מדינות ועסקים גלובליים. ראיות שאינן ניתנות להפרכה הנוגעות להפרת זכויותיהם של הפלסטינים אינן מספיקות כדי לשכנע את הישויות הללו להעניש את ישראל בצורה משמעותית שתמתן את ההפרות הללו או תוביל לסיום הכיבוש.

הבירוקרטיה של זכויות האדם

תורמים מאמינים כי תרומותיהם עשויות לסייע בסיום הפרות זכויות הפלסטינים. אך מה שהם עושים למעשה הוא ליצור תעשייה המספקת תעסוקה במקום שבו האבטלה גואה והזדמנויות התעסוקתיות הן מעטות.

וכך התעשייה עובדת. ארגוני זכויות אדם פלסטינים מתעדים את הפרות זכויות האדם, כותבים דו"חות, יוצרים חומרי הסברה, מעניקים סיוע משפטי לאסירים פוליטיים פלסטינים, מחנכים שוטרים פלסטינים בנוגע לזכויות אדם, מקדמים "משילות טובה ויעילה" ברשות הפלסטינית ומחנכים ילדים בנוגע לזכויותיהם לחינוך ופנאי, בין שאר הפעילויות שלהם. ארגוני זכויות אדם פלסטינים מומחים בניתוח כל הדרכים בהן חוקים הומניטאריים וחוקי זכויות האדם אוסרים על ישראל להחרים אדמה ומקורות מים השייכים לפלסטינים. הם מיומנים בפנייה לגורמים האמונים על אכיפת הסעיפים באמנת ז'נבה הרביעית, והם מומחים בהפצת סרטוני וידאו המתעדים את שלל הדרכים בהן מתנחלים ישראלים וחיילים מטילים חורבן, הרס ומפגינים ברוטליות כלפי ילדים וחקלאים פלסטינים.

אך באותה העת אותם תורמים המממנים את הפעילות הזו דורשים סוג אחר של דיווח ותיעוד. הם מבקשים דו"חות המפרטים תפוקות ודרכים בהן ההשפעה נמדדת, כגון כמות הפרסומים שהופצו וכמה עלונים חינוכיים הודפסו. ארגוני זכויות אדם נדרשים לרשום בגיליון את מספר המוטבים, כמה אנשים השתתפו בסמינרים או פנו אליהם כדי לדווח על הפרות. נדמה שאף אחד לא מתעניין לדעת האם חיילים ישראלים הפחיתו את רמת האלימות שהם מפגינים או האם מתנחלים עוקרים פחות עצי זית. או בהקשר של הרשות הפלסטינית, האם אנשי כוחות הביטחון שהשתתפו בסמינרים בנושאי זכויות אדם מיישמים בשטח את הלקחים שנלמדו. עדויות לאלימות משטרתית שאירעה לאחרונה נגד מפגינים ברמאללה מעידה כי אין זה המקרה. כפי שסיפר לי עובד באחד מהארגונים שהרצה בפני אנשי כוחות הביטחון, השיעורים הם לרוב תיאורטיים ומנותקים מהמציאות בשטח. אך כל עוד חלק מן התפוקות נערמות ונרשמות ולפחות כמות חלקית מן המשתתפים מתועדת, התורמים נותרים מרוצים.

לקבל ולקרוא את כל הדו"חות הללו היא מלאכה כה מרובה עד שאותן דרישות אדמיניסטרטיביות של התורמים ייצרו תעשייה שלמה עמותות וארגונים מתווכים העוסקים בה. אלו הם ארגונים שאמונים על הצד הניהולי של ארגוני זכויות האדם, אשר עבודת הניירת ניתנת להם במסגרת של מיקור חוץ והארגונים הפלסטינים מחויבים לדווח להם. ארגון פלסטיני אחד דיווח כי הפיק 114 דו"חות נפרדים לתורמים בשנה אחת וכי הוא הוציא למעלה מ-70,000 דולרים על דרישות התורמים כדי לעמוד ביעדים האדמיניסטרטיביים שהוצבו לו.

זוהי סיבה אחת המסבירה מדוע הפלסטינים פתחו גישה צינית כלפי עמותות וארגוני זכויות אדם (NGOS) ובאופן כללי תופסים את הארגונים הללו כמושחתים. מעטים בלבד מאמינים כי בידם של ארגונים אלו לשנות את המציאות בשטח. אנשים סיפרו לי כי הם ממשיכים לדווח על הפרות זכויות האדם לאותם ארגונים מפני שזוהי אחת מהפעולות הבודדות שבאפשרותם לעשות. ובאותו מידה רבים מן העובדים של אותם ארגונים מכירים בכך שאפשרותם למתן או להביא לסיום הפרות זכויות האדם היא מוגבלת, בייחוד אלו המבוצעות בידי ישראל.

הררי הניירת שהתורמים דורשים מארגוני זכויות אדם פלסטינים היא לא הסיבה להמשך ההפרות של זכויות האדם. אך עם זאת קשה להאמין שסכום של כ-70,000 דולרים שמוציאים על דו"חות בכל רבעון מסייע בשיפור המצב. הנטייה של תורמים להתלות בגיליונות דיווח וסטטיסטיקות משמעותה שהעובדים בארגוני זכויות האדם הפלסטינים מכלים את זמנם על מילוי הניירת ואינם משקיעים אותו באנשים אותם הם אמורים לשרת או בפיתוח אסטרטגיות ארוכות טווח שיכולות להביא לשינוי חברתי או פוליטי משמעותי.

בנוסף, מרבית התורמים מקצים את כספם לכל פרויקט בנפרד. אז על מנת להבטיח שהארגון ישרוד עליהם להשקיע זמן רב כדי לחשוב אילו פרויקטים יסכימו תורמים לממן ואילו אנשים יוכלו פרויקטים מסוג אלה לשרת.

ארגוני זכויות אדם יהיו לעד תלויים בגחמות של תורמיהם, המקצים את כספם על פי הסוגיה הקשורה בהפרת זכויות החביבה עליהם באותה עת ובאופן שרירותי. לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, הגברת המודעות להימצאותם של מוקשים הטמונים בקרקע, הייתה סוגיה פופולרית. במהלך האינתיפאדה "התערבות למניעת משבר" ופרויקטים לטיפול בילדים הסובלים מטראומה היו "נושאים חמים לעסוק בהם". לפתע כולם החלו לצייר פרצופים של ילדים על מנת לעודד את רוחם, הם חילקו עפרונות צבעוניים במטרה שיביעו את עצמם ושידברו בחופשיות על רגשותיהם. כל הדברים הללו עשויים להיות חשובים ודרכים אפקטיביות על מנת להקל על השפעות הכיבוש האלים. אך לצד רוחב הלב של התורמים היעדר השיטתיות מוביל לפיזור ושחיקה במאמצים. גם גיוון של אמצעי המימון לא יסייע בפתרון הבעיות הללו. בכל מקרה, ארגוני זכויות אדם יתקשו בגיוס תרומות מהקהילה המקומית. הדרישות עולות עשרות מונים על המשאבים המעטים העומדים לרשותם, ואפילו אנשי העסקים האמידים בפלסטין ובפזורה שידם משגת אינם יכולים לעמוד בהן. הם נוטים לתרום לשירותי חירום וסיוע הומניטארי בעתות משבר, או לפרויקטים הקשורים בפיתוח בעלי תוצאות נראות לעין ותגמול חומרי גבוה יותר מהתגמול הסמלי שיש לקידום שיח והסברה של זכויות אדם.

הדרך לצעוד קדימה

מימון זכויות אדם אינו צריך להיות מבוסס על פרויקטים פרטניים הדורשים מהארגונים לכלות את זמנם על כתיבת בקשות למענקים. סביר להניח שמה שיניע אותם יהיה חיפוש מקורות מימון וזה ימנע מהם לפתח חזון בנוגע למטרה שהם מנסים לקדם. על התורמים לגלות יותר אמון באנשים בהם הם בוחרים לעבוד איתם, להפחית במעמסה הבירוקרטית ולהעלים את הצורך "לסמן וי" באמצעות טפסים ודו"חות. ייתכן ותורמים ימחו ויצביעו על בעיות של שחיתות וחוסר יעילות. אך רבים מן הניסיונות לכפות אחריותיות עשויים להיות עקרים בכל מקרה, כיוון שחלק מהדברים שארגוני זכויות אדם מצווים לכמת-מספרי פרסומים, כמות משתתפים, מספר דיונים פומביים שנערכו-  אינם מעידים דבר על השפעה או אפקטיביות.

על המימון להגיע בסכומים גדולים ועליו לכלול תמיכה בתשתיות ומסגרת העבודה. זה כמעט בלתי אפשרי לארגונים ועמותות לקבל כסף עבור מבנים כדי שהם יוכלו ליהנות מיציבות מסוימת ולתכנן לטווח ארוך. לדוגמה, קבוצה שאני עובדת אתה רצתה לרכוש קרקע על מנת להקים פארק ובו ריאות ירוקות כדי שהילדים יוכלו לממש את הזכות לפנאי. אף לא אחד מעשרות ארגוני התורמים עמם עמדתי בקשר הסכים לממן יוזמה זו. "הם לא תומכים בתשתיות", כך נטען.

למרות חוסר ההיגיון המערכתי, אסור להפסיק לממן זכויות אדם. וככל שהכיבוש נמשך, מקור הפרות זכיות האדם נותר על כנו. ארגוני זכויות אדם מנסים לטפל בסימפטומים, אך אין ביכולתם לרפא את כל המחלות. על אף שכל הצביעות בתעשיית זכויות האדם מאוד גלויה, אסור לתורמים למשוך את ידם.

למרות שאין באפשרות תורמים לעקור מן השורש את הסיבות שבגינם מתרחשות הפרות של זכויות אדם, לכל הפחות עליהם לספק תעסוקה למקום בו שיעור האבטלה הוא כ-20.1% בגדה המערבית ו-31.5% ברצועת עזה (נכון לנתוני 2012). הכלכלה מקרטעת ואין סימנים המעידים על התאוששות כל עוד ישראל שולטת ביכולתם של האנשים לנוע; מונעת ומפקחת על מעבר וטיב הסחורות (ממזון ועד חומרי בניין); וקובעת האם לחקלאים תהיה גישה לאדמות שלהם בצד הישראלי הנמצא מעבר לחומת ההפרדה. 

מה שיש לסיים מיד הוא כל ניסון מצד גורם מממן להתהדר כיצד תרומתו משמשת אמצעי למניעת הפרות זכויות אדם. המציאות היא שרק פתרון פוליטי מוסדר יוביל לתוצאה זו. 


Lori Allen is Lecturer in the Department of Middle Eastern Studies, University of Cambridge. Her book, The Rise and Fall of Human Rights: Cynicism and Politics in Occupied Palestine (Stanford University Press, 2013), examines the history of human rights activism in the occupied Palestinian territories.

 
 


 

COMMENTS