האיום הנשקף מזכויות האדם

זכויות האדם הופכות לאיום כאשר הן מסכנות את מבני השליטה של המדינה.


By: Nicola Perugini & Neve Gordon
February 23, 2016

Available in:
English | Español | العربية | עברית


אחת השאלות הדוחקות ביותר עבור כל אדם הפועל למען זכויות האדם או חוקר אותן היא באילו תנאים הן הופכות לאיום אמיתי על מבני השליטה. ההתקפה האחרונה על ארגונים  לזכויות האדם בישראל שופכת אור על שאלה זו.

מזה שנים שממשלות שונות וקשת של גורמים פוליטיים שמרניים מותחים ביקורת על ארגוני זכויות האדם בישראל, ובייחוד על אלה מהם המתמקדים בזכויותיהם של הפלסטינים החיים תחת שלטון קולוניאלי. למרות זאת, ארגוני זכויות האדם בישראל החלו רק לאחרונה להיחשב לאיום ביטחוני שיש למתן באמצעות חקיקה דכאנית ומסעות הסתה.

פרשנים רבים הסבירו את ההתקפה הנמרצת על ארגונים אלו כחלק מהמאבק בין כוחות ליברליים לכוחות שמרניים בישראל. אף שהדבר ללא ספק נכון, בייחוד כאשר לוקחים בחשבון את אופיין הפרוטו-פשיסטי של חלק מהמפלגות הפוליטיות הנמצאות כעת בשלטון, אין במאבק בין שני המחנות הללו כדי להסביר במלואה את ההסלמה האחרונה.

מנקודת מבטה של המדינה ארגוני זכויות האדם מאיימים על המשך ביצורו של הפרויקט הציוני ולכן מהווים סכנה.

מנקודת מבטה של המדינה ארגוני זכויות האדם מאיימים על המשך ביצורו של הפרויקט הציוני ולכן מהווים סכנה. האיום הנשקף מארגונים לזכויות האדם הוא איום על המדינה האתנוקרטית.

פרסומו של דו"ח גולדסטון –דו"ח ועדת האו"ם  שחקרה את ההפרות הישראליות והפלסטיניות לכאורה של המשפט הבינלאומי במהלך מלחמת עזה ב-2009-2008 – היה ללא ספק קו פרשת מים במערכה נגד זכויות האדם. שעות ספורות לאחר הופעתו פרסם NGO Monitor הודעה  לעיתונות שהגדירה אותו כמסמך המבוסס על חומרים שהועתקו מארגונים לא ממשלתיים. על-פי הטענה, חלק ניכר מהממצאים התבסס על דו"חות ועדויות שסיפקו ארגונים מוטים לזכויות האדם, חלקם ישראליים.

כעבור יומיים הגיב משרד החוץ הישראלי על  הדו"ח וטען כי הוא "כובל את ידיהן של מדינות דמוקרטיות הנאבקות בטרור ברחבי העולם; מטיל בספק את הלגיטימיות של מערכות המשפט והחקירה של מדינות; [ו]מקדם הליכים פליליים נגד כוחות המתמודדים עם טרור במדינות זרות תוך שהוא מנסה להרחיב את סמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי באופן החורג מחוקתו".

דני איילון, אז סגן שר החוץ של ישראל, הדגיש כי "היום התעלות הן בג'נבה ובמועצת זכויות  האדם, או בעצרת הכללית בניו יורק, או במועצת הביטחון, או בהאג, בבית הדין הבינלאומי לצדק". לציון יום זכויות האדם בשנת 2010 גינה איילון את "השימוש המוטה בזכויות האדם" של ארגונים ליברליים לא ממשלתיים. במסגרת מסיבת עיתונאים משותפת עם נציגים מה-NGO Monitor, טען כי: "יום זכויות האדם הבינלאומי הפך ליום זכויות הטרור".

זכויות אדם מוסגרו כ"לוחמה משפטית" – כלי משפטי המשמש גורמים לא ממשלתיים  כדי לאיים על מדינות ליברליות וכדי להשיג מטרות צבאיות – ואופיינו כאיום ביטחוני.

The Israeli Parliament.


האיום שאליו התייחס איילון אינו קשור להקצנתם של ארגוני זכויות האדם ישראלים בשנים האחרונות. ארגונים אלה מגישים דו"חות לאו"ם ונוקטים אסטרטגיות דומות כבר מאז שלהי שנות השמונים של המאה שעברה. הם לא השתנו באופן מהותי. הם לא הפכו, למשל, לתנועות שטח חברתיות ואף לא העניקו את תמיכתם לתנועה הגדלה והולכת למען חרם, מניעת השקעות, ועיצומים (BDS), שאימצה גישה לא אלימה המבוססת על זכויות האדם.

למעשה, הפיכתם של ארגוני זכויות האדם הישראליים לאיום קשורה פחות בפעילות שלהם ויותר בשימוש ההולך וגובר בסמכות השיפוט הבינלאומית (universal jurisdiction) בבית הדין הפלילי הבינלאומי כמו-גם בבתי משפט אזוריים ומקומיים. זאת, לצד העובדה שהמידע שמפיקים ארגונים לזכויות האדם משמש בבתי משפט אלה כראיות להפרות גסות שמבצעות הרשויות הישראליות. בנוסף, תרמו לה גם השחיקה ההולכת וגוברת של הלגיטימציה הבינלאומית לה זוכה מדיניותה המפלה של ישראל כלפי מי שאינו יהודי בשטחים הפלסטיניים הכבושים ובישראל עצמה. האיום נובע אם כן משינויים רחבים יותר בזירה הבינלאומית, והוא סיסטמי ואינו מקומי.

במילים אחרות, מנקודת מבט משפטית, הארגונים הישראליים מעולם לא היוו איום על המדינה. עתירותיהם הוגשו במסגרת מערכת המשפט המקומית, אחד ממנגנוניה של המדינה, שתמכה כמעט תמיד במעשי הנישול והאלימות שהיא מבצעת.

למעשה האיום הוא תוצאה של שנים ארוכות של עבודה, והוא חושף כיצד עבודה סבלנית וראיות הולכות ונצברות יכולים לעיתים לייצר השפעה פוליטית בלתי צפויה. ההודעות לעיתונות, הדוחות, דפי המידע, המפות, הצילומים וחומרי הווידיאו שהפיקו ארגוני זכויות אדם ישראליים (כמו-גם ארגונים פלסטיניים) מופצים במרחבי האינטרנט מזה שנים. במהלך העשור האחרון התרחב מאוד הקהל הבינלאומי הצורך מידע זה. הרעיון שמדיניותה מפרת הזכויות של ישראל היא זמנית בלבד, והמדינה נאלצת לנקוט בה כתגובה לאלימות פלסטינית, איבד בהדרגה את כל מהימנותו. הראיות להפרות הסבו מבוכה דיפלומטית רבה יותר ויותר, והובילו לקמפיינים פוליטיים של אזרחים מן השורה ברחבי העולם.

כוחות דכאניים בישראל חוששים מכך שהראיות בדבר הפרות שיטתיות שאספו ארגוני זכויות אדם מקומיים– בעזרת מימון בינלאומי – חורגות מגבולות הדיון הפנימי בישראל. הם חשים מאוימים, כיוון שההאשמות בדבר הפרות הולכות ומצטברות לכלל ארכיון עצום של תיעוד אלימות המתוזמרת על-ידי המדינה, שאותו לא ניתן יותר להגביל למרחב המשפטי, הפוליטי והסמלי הפנימי בישראל. בפרפרזה על מילותיו של אנטוניו גראמשי, כוחות דכאניים מאוימים כיוון שהמדינה אינה מסוגלת עוד לספוג את זכויות האדם.


Nicola Perugini is Mellon Postdoctoral Fellow in Italian Studies and Middle East Studies at Brown University and the author of The Human Right to Dominate (with Neve Gordon, Oxford University Press 2015).

Neve Gordon is a visiting Leverhulme professor in the department of politics and international studies at SOAS and is the co-author of The Human Right to Dominate (Oxford 2015). The ideas in this article were first developed here.


 

 

זכויות האדם ודעת הקהל בישראל: כעס מול פרגמטיות

BY: Dahlia Scheindlin
English | Español | العربية

דרושה: הנהגה דמוקרטית לישראל

BY: Tamar Hermann 
English | العربية

בישראל, דעת הקהל חשובה יותר כאשר היא פונה נגדך

BY: Dahlia Scheindlin
English | Español | العربية

אריקה וייס היא מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב.

BY: Erica Weiss 
English | العربية

 

COMMENTS