בחירות אסטרטגיות הניצבות בפני ארגוני זכויות אדם בישראל במהלך המלחמה הנוכחית

כיצד נדרשים ארגוני זכויות אדם להגיב למלחמה הנוכחית בעזה ולגילויי השנאה שחשים יהודים ישראלים רבים כלפיהם וכלפי העבודה שלהם?


By: Dahlia Scheindlin
August 4, 2014

Available in:
English | עברית | العربية | Español | Français


ככל שמתמשכת המלחמה האלימה בין ישראל ועזה, מהן הדילמות הניצבות בפני ארגוני זכויות אדם הפועלים לקדם ולהגן על זכויות הפלסטינים? האם הם יכולים להשפיע או אפילו להביע עמדה מבלי לאבד את אמינותם שבלאו הכי נפגעה עקב אירועים קודמים? מצבם של הארגונים אינו פשוט.

ככל שמתמשכת המלחמה האלימה בין ישראל ועזה, מהן הדילמות הניצבות בפני ארגוני זכויות אדם הפועלים לקדם ולהגן על זכויות הפלסטינים? האם הם יכולים להשפיע או אפילו להביע עמדה מבלי לאבד את אמינותם שבלאו הכי נפגעה עקב אירועים קודמים? מצבם של הארגונים אינו פשוט.

מספר טורים שפורסמו ב-OpenGlobalRights כבר לימדו אותנו על הקשיים שיש לארגוני זכויות אדם בישראל לגייס כספים או לגייס תמיכה מקרב הציבור בארצם (לדוגמאות לחצו כאן,כאן, או כאן). המעורבות של ארגוני זכויות אדם בעקבות החקירה הבינלאומית שבדקה פשעי מלחמה שבוצעו לכאורה במהלך מבצע עופרת יצוקה בשלהי 2008  חשפו ואף העמיקו את הבעיות הללו.

כמומחית לדעת הקהל ויועצת אסטרטגית הן עבור פוליטיקאים והן עבור ארגוני החברה האזרחית, אני בוחנת את התפתחות העמדות הרווחות בקרב הציבור הישראלי כלפי הפעילות הרגישה של ארגוני זכויות האדם, ובודקת מהן האפשרויות האסטרטגיות הניצבות בפני ארגוני זכויות אדם בעתיד הנראה לעין.

ארגוני זכויות אדם בישראל, השלב הראשון: האינתיפאדה הראשונה (1992-1987)

הישראלים תופשים את עצמם כעם שמכבד דמוקרטיה וכן גם זכויות אדם. באופן כללי, ישראלים-יהודים לפחות, אינם מסתכלים על הכיבוש של הפלסטינים כעניין שמשקף את עמדת ישראל והרקע ההיסטורי שלה ביחס לזכויות אדם. למעשה, במהלך עשרים השנים הראשונות מאז 1967 הם  כמעט ולא התחשבו בסוגית הזכויות של הפלסטינים בכלל. למרות שארגוני זכויות אדם פלסטינים כמו "אל-חאק" פעלו באותה תקופה, הם לא הותירו כל רושם על החברה הישראלית (גם לא כיום).

האינתיפאדה הראשונה שפרצה בשנת 1987 הייתה השלב הראשון בהגחתו של שיח זכויות אדם, זאת משום שהאינתיפאדה לא אפשרה להתעלם מההשפעות של שני עשורים של כיבוש צבאי על אנשים ללא מדינה. הישראלים הופתעו: בבת אחת אזורים פלסטינים בהם נהגו ישראלים לערוך קניות בזול, לבלות, לאכול ולטייל ללא חשש, הפכו לאזורים מסוכנים רוויי הפגנות אלימות, צמיגים בוערים וזריקות אבנים.

לכן כאשר ארגונים כמו ארגון זכויות האדם "בצלם" הוקמו והחלו לפעול על מנת לתעד ולהשמיע ביקורת כלפי הפרות זכויות האדם בשטחים הפלסטינים, הם היוו מטרד עבור החברה הישראלית, הן היו תזכורות מטרידות לכך שהדימוי העצמי של ישראל לא היה ורוד כפי שנתפש.

רה"מ הישראלי לשעבר, יצחק רבין, דיבר על כך בעצמו לאחר הסכמי אוסלו כאשר הוא צפה שהרשות הפלסטינית תהיה מסוגלת להיאבק באלימות הפלסטינית "בלי בצלם, בלי  בג"ץ", רמיזה לכך שיאסר ערפאת ילחם בטרור טוב יותר מישראל, מאחר שאינו מתמודד עם ביקורתם של גופים כדוגמת בג"ץ ובצלם. לאורך השנים הפך הביטוי שגור בפי רבים כאמרת גנאי המבטאת הלך רוח המתנגדת לעבודת הארגונים.

באופן אירוני אותה תקופת אינתיפאדה בשנים 1992-1987 שהעלתה למודעות את המונח "זכויות אדם" בקשר לפלסטינים הפכה גם את היחסים בין ישראלים ופלסטינים לסכסוך פעיל. כתוצאה מכך, קל היה לרוב הישראלים היהודים לראות בזכויות אדם כמשהו כפוף או נוגד את הביטחון הלאומי.

למרבית הישראלים, כמו לאנשים רבים ברחבי העולם,  ביטחון לאומי גובר על זכויות אוניברסליות. כתוצאה מכך רק מעטים בציבור הישראלי-יהודי באמת דבקו במטרה לשמור על זכויות האדם של הפלסטינים הנמצאים תחת שליטתם.

השלב השני: האינתיפאדה השנייה (2002-2000)

האינתיפאדה השנייה שפרצה בספטמבר 2000 מוטטה את פרדיגמת השלום שנוצרה בעקבות הסכמי אוסלו בשנת 1993.

בתקופה הזו הרשות הפלסטינית, שלא הייתה קיימת בתקופה האינתיפאדה הראשונה, זכתה להכרה בינלאומית, לאוטונומיה אדמיניסטרטיבית חלקית, תקציב וגישה מוגבלת לנשק קל. פיגועי התאבדות נגד אזרחים ישראלים-יהודים לעומת זאת, הפכו שכיחים גם הם.

ישראלים רבים ראו בסכסוך כעימות בין שווים בו הצבא הישראלי נאבק ביריב פלסטיני שווה כוח. חלק מהם אפילו ראו זאת "כעימות א-סימטרי" בו הפלסטינים הפכו לסמל בן-זמננו לרדיפה הנצחית והאיום הקיומי שאפף יהודים לאורך ההיסטוריה.

כתוצאה מכך ארגוני זכויות אדם ישראלים הפכו ממטרד למשהו מעורפל ונתפשו בידי חלקים בציבור כשמאלנים רדיקלים ואפילו בוגדים.

שבר נוסף אירע גם במחנה השמאל הפוליטי בחברה הישראלית-יהודית. המצביעים נטשו את המרכז-שמאל ודעת הקהל החלה לנוע ימינה, מספר הפעילים התומכים בשלום הצטמצם באופן משמעותי. המכה האחרונה הייתה בחירתו של אריאל שרון, אותו מנהיג פוליטי שבעבר נאשם בפשעים כנגד פלסטינים במהלך מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, לראשות ממשלת ישראל. קהילת תומכי זכויות האדם בישראל הבינה "שאין לה פרטנר" בארצה.

תומכי שמאל ופעילי זכויות אדם רבים הסיקו כי השינוי בחברה הישראלית לא יבוא מתוכה. הם פנו החוצה, בתקווה שמדינות סקנדינביה ואירופה, כאלו שיש להם התחייבויות פחותות לישראל מאשר ארה"ב, יצליחו לייצר לחץ בינלאומי.

פעילים לזכויות אדם בישראל החלו לחפש בזירה הבינלאומית גם גישות קונספטואליות חדשות, בייחוד בתחום הדין הבינ"ל במקרים של עוולות חמורות. הפעילים נסמכו על הדין הבינ"ל ובחנו אפשרות פניה לערכאות אוניברסליות שיחקרו מנהיגים צבאיים או פוליטיים בישראל. נוכח מצבם, הם פעלו גם במישור הכלכלי כאשר גייסו כספים ממקורות בינלאומיים, בהן גם ממשלות זרות.

השלב השלישי: מבצע "עופרת יצוקה" ודו"ח גולדסטון

עם תחילת מבצע "עופרת יצוקה" במסגרתו פעלה ישראל בעזה בשלהי 2008 ובתחילת 2009, חלקים במחנה השמאל המפוזר החלו לחפש אסטרטגיות חדשות להתנגד למה שהם ראו כהתקפה בלתי פרופורציונאלית נגד העזתים החיים תחת מצור משנת 2007, וכן גם להביע את התנגדותם לקיפאון במצב המדיני בכלל.

הזרם המרכזי בחברה הישראלית לעומת זאת, ראה בעופרת יצוקה בדיוק את ההיפך: מלחמה במשטר קיצוני היורה טילים לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל.  התמיכה במבצע הצבאי הגיעה לשיא ואילו הקריאה להגנה על זכויות אדם זכתה להתעלמות, דחייה על הסף או מותגה כחתרנית וכפעולה שמטרתה נעיצת סכין בגב האומה.

וועדת החקירה של האו"ם בראשות השופט ריצ'ארד גולדסטון שהוקמה בעקבות המבצע הביאה את העוינות כלפי סוגיית זכויות האדם לשיא. למרות שישראל סירבה לשתף פעולה עם הוועדה, ארגוני זכויות האדם בישראל העבירו את הממצאים והמידע שאספו במהלך המבצע.

דו"ח גולדסטון עורר זעם ציבורי רב בישראל. בעוד שהדו"ח קבע כי האשמה מוטלת על שני הצדדים, הביקורת שלו על ישראל הגדישה את הסאה עבור הציבור היהודי. בישראל ומחוצה לה טענו יהודים כי זוהי ביקורת שערורייתית מצד מדינות המערב אשר היו אחראיות לטבח של שישה מיליון יהודים רק כמה עשורים קודם לכן. 

בהתחשב בכך שישנן הפרות בוטות ומסוכנות של זכויות אדם ברחבי העולם, יהודים מחו על מה שהם כינו "הצביעות של הקהילה הבינלאומית". מדוע בודדו את ישראל והפכו אותה למושא לביקורת שעה שיש מקומות אחרים בעולם בהן מתבצעות הפרות חמורות ובוטות הרבה יותר? במסיבת קוקטייל בה נוכחתי באותה העת יהודייה אמריקאית אחת אמרה לי "אנו חיים בסיוט".

ישראלים רבים הפנו את זעמם "לאויב מבפנים" – אותם ארגונים שהעבירו מידע לוועדת החקירה הבינלאומית. כינו אותם "בוגדים" ו"סרטן בגוף האומה" בפורומים ציבוריים, וארגון אחד בשם "אם תרצו" אפילו החל בקמפיין מרושע ואישי נגד מנכ"לית "הקרן החדשה לישראל"כיוון שעמדה בראש אחד מממני ארגוני זכויות האדם.

ישראלים-יהודים רבים האמינו כי ארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל ממומנים בידי הון זר ומונעים משנאה עצמית, שהם מסווים את עצמם כאנשים אידאליסטיים ובעלי מצפון אך בעלי מטרה סמויה להרוס את ישראל מבפנים. חוסר יכולתם להבחין בין פלסטינים וטרוריסטים,  גרם להם לראות בארגוני זכויות האדם ככאלו התומכים בטרור הפלסטיני. באחת מההאשמות המופרכות ביותר שהושמעו מצדם, נטען כי טרוריסטים ומדינות החסות שלהן הם אלו המממנים את ארגוני זכויות האדם.

מגני זכויות האדם בישראל "נרדמו בשמירה" שעה שדלתות מסביבם החלו להסגר זו אחר זו.

מבצע "צוק איתן": מה הדבר הבא העומד בפני ארגוני זכויות האדם בישראל?

 

Marco Bottelli/Demotix (All rights reserved)

Black smoke rise following an Israeli air strike in Gaza city. Israel launched the "Protective Edge" Operation after Palestinian reaction following the death of Mohammad Abu Khdeir.


עמוק בסבך המלחמה הנוכחית בעזה, האם ארגוני זכויות אדם בישראל ימצבו עצמם מחדש או ייכנסו לשלב חדש בתפישת הציבור כלפיהם? מוקדם מכדי לקבוע, אך בהתחשב בשלב הקודם, כמה אפיקי פעולה נראים סבירים; יש כמה טיעונים התומכים בכל גרסה אך הם טומנים בחובם גם ביקורת ואתגרים.

דבר אחד בטוח, אין פתרונות קלים

איזון: "בצלם", עדיין אחד מארגוני זכויות האדם המובילים בישראל, גינה באופן עקבי את ירי הטילים שמבצע חמאס מעזה לעבר אזרחים ישראלים ואת חטיפת ורציחת שלושת הנערים בגדה המערבית שאירעה לפני למעלה מחודש. בד בבד השמיע "בצלם" ביקורת נוקבת בנוגע להפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל. הגישה הזו אינה חדשה אך השמעת ביקורת על שני הצדדים עשויה לסייע בשיקום האמון בקרב ישראלים-יהודים, או לכל הפחות ליצור מערכת יחסי עבודה יותר תקינים. עם זאת הביקורת הרצינית ביותר כלפי הגישה הזו היא שהיא רומזת כי האשמה נחלקת באופן שווה, ובדרך זו מפרה את הא-סימטריות של הקונפליקט. חרף ירי הטילים ואיום המנהרות של חמאס, ישראל עדיין הצד החזק והעוצמתי יותר, ויש ביכולתה את הכוח להשמיד, להגביל, להכיל ולדכא את הפלסטינים. ניתן לטעון כי רק האופוזיציה הפוליטית והחברתית מונעת מישראל להפעיל את מלוא עוצמתה.

פיתוח מדיניות חליפית ופתרונות נוספים:  ארגוני זכויות האדם הישראליים יכולים להחליט מנגד, כי אין זה מספיק להתמקד בתיעוד וגינוי של עוולות והפרת זכויות. בסופו של דבר הארגונים לא מתמודדים עם דילמות ביטחוניות מעשיות ולא מציעים פתרונות מעשיים ריאליים.

כחלופה, יכולים ארגוני זכויות אדם ישראליים להסב תשומת לב רבה יותר לקידום מדיניות בשיתוף עם מנגנוני הביטחון ולהציע פתרונות קונסטרוקטיביים לאלו הנמצאים בעמדת קבלת ההחלטות וזאת במקום לשמש מבקר הצופה מהצד.

אך מעשה מסוג זה עלול לסכן באופן משמעותי את תפקיד ארגוני זכויות האדם ואפילו לאפשר ולהנציח מה את שמכונה "כיבוש נאור".

פוליטיזציה גבוהה עוד יותר. לבסוף, ארגוני זכויות אדם ישראליים יכולים להיות יותר פוליטיים ולקדם פתרונות ספציפיים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבסופו של דבר נתפש כמקור להפרות העקביות של זכויות האדם.

במילים אחרות, ארגוני זכויות אדם יכולים לבחור בין שתי עמדות לא קלות: להמשיך ולקדם זכויות אדם מבלי להביע עמדה פוליטית גלויה ובכך להיות מואשמים בכך שיש להם אג'נדה נסתרת (זאת משום שהתקשורת מזהה בקלות פעילי זכויות אדם המשתתפים באירועים פוליטיים משמעותיים כאזרחים פרטיים) או להצהיר על עמדה פוליטית בגלוי ולספוג את הביקורת הנוקבת במידה והעמדות אינן פופולריות.

האפשרות הזו טומנת בחובה תיוג מובהק אך גם סיכוי ליתרון. הרוב בחברה הישראלית-יהודית גם ככה סבור כי ארגוני זכויות אדם מקדמים עמדות שמאל רדיקליות ופרו-פלסטיניות במסווה של "הגנה על זכויות אדם". אם ארגוני זכויות האדם בישראל היו מצהירים בריש גלי את עמדתם הפוליטית, לא ניתן היה להאשים אותם בכך שיש להם אג'נדה נסתרת.

מעטים הסיכויים כי פעולה זו תגביר את החיבה לפעילי זכויות האדם, אך לכל הפחות, היא עשויה להפוך את פעילות הארגונים לשקופה יותר ותנפץ את אשליית המסווה, מה שעשוי להגביר את אמינותם.

דבר אחד בטוח, אין פתרונות קלים.


דליה שיינדלין היא מומחית בינלאומית בתחום מחקרי דעת קהל ויועצת אסטרטגית מתל אביב, המתמחה במאבקים פרוגרסיביים ובקמפיינים פוליטיים וחברתיים. תחומי המומחיות שלה הם ישראל, מזרח אירופה והבלקן.

 
 


 

 

זכויות האדם ודעת הקהל בישראל: כעס מול פרגמטיות

BY: Dahlia Scheindlin
English | Español | العربية

האיום הנשקף מזכויות האדם

BY: Nicola Perugini & Neve Gordon
English | Español | العربية

דרושה: הנהגה דמוקרטית לישראל

BY: Tamar Hermann 
English | العربية

בישראל, דעת הקהל חשובה יותר כאשר היא פונה נגדך

BY: Dahlia Scheindlin
English | Español | العربية

 

COMMENTS