פעילות משפטית ככלי להגנה על זכויות אדם תחת כיבוש

הכיבוש הישראלי מונח ביסוד הפרת זכויות האדם של הפלסטינים. פעילות משפטית לא תסיים את הכיבוש, אולם היא מוכיחה את עצמה כטקטיקה מוצלחת להגנה מפני רמיסת זכויות


By: Jessica Montell
March 12, 2019

Available in:
English | Español | العربية


Photo: Praying in Defiance/Al Jazeera English/Wikipedia


כיום, בחלוף יובל שנים לכיבוש, ובעוד דעת הקהל בישראל הופכת עוינת יותר ויותר בכל הנוגע לזכויות פלסטינים, רבים בקהילת זכויות האדם המקומית חשים כי אין עוד סיכוי להשיג שינוי באמצעות פנייה למוסדות המדינה, ובייחוד לבתי המשפט. 

ביקורת רבה ומוצדקת מופנית לבג"ץ, על תפקידו בשימור הכיבוש. בג"ץ מתמיד זה שנים במתן גושפנקה למרכיבי היסוד של הכיבוש, החל בהתנחלויות, עובר בעקירה בכפייה של פלסטינים וכלה בניצול משאבים פלסטיניים לתועלת ישראל. כך היו פני הדברים עוד קודם ששרת המשפטים הנוכחית הצליחה למנות, הן לבית המשפט העליון והן לערכאות נמוכות יותר, שופטים השותפים, כך נראה, לאג'נדה הלאומנית הקיצונית שלה.

למרות כל זאת, פנייה לבתי המשפט בישראל עודנה כלי יעיל למדי לקידום זכויות של פלסטינים. בפרפרזה על דברי ווינסטון צ'רצ'יל בנושא הדמוקרטיה, זוהי האסטרטגיה הגרועה ביותר להגנה על זכויות פלסטינים – למעט כל האסטרטגיות האחרות.

המוקד להגנת הפרט הוא הארגון המוביל במתן סיוע משפטי לפלסטינים החיים תחת כיבוש. מדי שנה הוא מייצג מאות פלסטינים בבתי משפט ישראליים; זאת, במאבק על זכותם לחופש תנועה, למען זכויותיהם לתושבות ולאיחוד משפחות, בהגנה על זכויות כלואים, מאבק נגד צעדי ענישה קולקטיבית ועוד. נוכח האקלים החברתי והמשפטי העוין השורר כיום בישראל, רבים מופתעים משיעור ההצלחה הגבוה של עשייה משפטית זו. למעשה, מרביתם של תיקי המוקד מסתיימים בהצלחה, בין אם בהסדרים מחוץ לכותלי בית המשפט ובין אם בפסקי דין.

בנוסף לסיוע המשפטי הפרטני, המוקד עוסק גם בליטיגציה אסטרטגית. בכדי להביא לשינויי מדיניות פסולה, המוקד מגיש מקבצי עתירות פרטניות המכוונות לאותו סעד עקרוני. בעתירות הראשונות, עשוי בית המשפט להסתפק במתן סעד פרטני. ואולם, עם הצטברות העתירות, קשה יותר להימנע ממתן הכרעה עקרונית. כך לאחר שהמוקד להגנת הפרט ועורכי דין נוספים הגישו בזמן אמת יותר מ-100 עתירות מטעם פלסטינים שהיו נתונים לעינויים בחקירתם, אסר בג"ץ בשנת 1999 את השימוש בשורה של אמצעים פיזיים בחקירות שב"כ

במקרים אחרים, בעקבות העתירות, המדינה נדחקת לשנות את מדיניותה מחשש שבית המשפט יפסוק נגדה. כך ארע לאחר שהמוקד הגיש עשרות עתירות מטעם בנות זוג זרות הנשואות לפלסטינים, שחיו בגדה המערבית ללא מעמד חוקי בשל הקפאת הטיפול באיחוד משפחות בשטחים מצד ישראל. בעקבות עתירות אלה, בשנת 2008 העניקה ישראל איחוד משפחות ל-32,000 איש ואישה. 

עבודתו של המוקד בירושלים המזרחית ממחישה את ההישגים, אך גם את המגבלות של ליטיגציה אסטרטגית בכל הנוגע לכיבוש. מדיניות ממשלות ישראל לשימור "המאזן הדמוגרפי" בין יהודים לפלסטינים בעיר מתבטאת בשלל מאמצים להגבלת האוכלוסייה הפלסטינית. בשנת 1998 חשף המוקד את "הטרנספר השקט" של פלסטינים מהעיר באמצעות שלילת מעמד תושבות הקבע שלהם. במהלך השנים שללה ישראל את מעמד התושבות מלמעלה מ-14,000 פלסטינים שחיו לתקופה מסוימת בחו"ל, או אפילו רק עברו להתגורר במקומות אחרים בגדה המערבית. יחד עם ארגוני זכויות אדם אחרים, עתר המוקד לבג"ץ בשם 15 פלסטינים שנפגעו ממדיניות זו. בתגובה לעתירה זו, הודיע שר הפנים בשנת 2000 כי מעתה לא יישלל מעמד התושבות, אם אותו אדם שמר על "זיקה נאותה" לירושלים. פלסטינים שאיבדו את מעמד התושבות, יוכלו מעתה להגיש בקשה להשבתו, לאחר שנתיים של מגורים בעיר.

זה כמובן אינו סוף הסיפור. בכל שנה המוקד מייצג מאות פלסטינים הנאבקים כדי שמעמד התושבות יושב להם, כדי לרשום את ילדיהם כתושבי ירושלים, כדי שבני זוגם יזכו בהיתר במסגרת הליך לאיחוד משפחות או כדי לקבל הטבות סוציאליות להן הם זכאים. כל מקרה הוא מאבק העלול להימשך שנים. לראשונה בשנת 2017, בשני פסקי דין נפרדים, הכיר בג"ץ בכך שפלסטינים ירושלמים מהווים "תושבים ילידים" בעלי מעמד ייחודי בעיר. ניתן יהיה למנף פסיקות אלה בליטיגציה עתידית למען זכויות פלסטינים בעיר.

בינתיים, לצד ההגבלות על תושבות של פלסטינים בירושלים המזרחית, מגבילות הרשויות הישראליות  בנייה פלסטינית בעיר, הורסות בתי פלסטינים, מזניחות תשתיות ומפלות את תושבי השכונות הפלסטיניות לרעה במתן שירותים. בה בעת, הן משקיעות משאבים עצומים בהרחבת התנחלויות בירושלים המזרחית – הכל כדי לסכל פשרה מדינית אפשרית באשר לעתידה של העיר.

כל אלה מחזירים אותי לנקודת הפתיחה: אכן, ליטיגציה אסטרטגית בבתי המשפט בישראל לא תביא לסיום הכיבוש. ואכן, יתכן שפעילות זו אף מאפשרת במידת מה את המשכו. באמצעותה בתי המשפט יכולים "לשחרר קצת אדים" מסיר הלחץ של הכיבוש, בעודם מאפשרים את המשך ההתנחלות, הדיכוי, האפליה, והנישול של פלסטינים – ואף להעניק לצעדים אלה אצטלה של חוקיות. בהינתן מציאות זו, יש הלוחצים להחרים לחלוטין את בתי המשפט בישראל, וארגונים כמו המוקד חשופים לביקורת על השתתפותם במה שנראה כעלה תאנה של צדק.

ואמנם, קיים מתח מסוים בין הגנה על זכויות הפרט לבין חתירה לשינוי פוליטי שיעניק זכויות קולקטיביות. אבל עבור המוקד אין כאן התלבטות אמיתית. המוקד הוא ארגון זכויות אדם המעניק סיוע משפטי, וכל עוד פלסטינים פונים אלינו לקבלת סיוע, מחובתנו לעזור להם. פעילי זכויות אדם חייבים להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותם כדי להילחם בהפרת זכויות. ואין ספק שליטיגציה אסטרטגית היא כלי רב עוצמה בארגז הכלים של זכויות האדם.


ג'סיקה מונטל היא מנכ"ל ארגון זכויות האדם הישראלי המוקד להגנת הפרט


 

COMMENTS