אריקה וייס היא מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב.

התנסות בשירות קרבי אינטנסיבי אינה גורמת תמיד לחיילים ישראלים להתנגד ליישוב הסכסוך, היא עשויה גם לדרבן אותם להפוך לפעילים נגד הכיבוש.


By: Erica Weiss 
September 7, 2015

Available in:
English | العربية


מחקר מרתק של דבורה מנקין, גיא גרוסמן ודן מיודובניק מצא ששירות קרבי גורם בדרך כלל  ליהודים ישראלים להתנגד למשא ומתן לשלום ולארגונים לזכויות האדם. לממצא זה יש השלכות חשובות עבור אנשים הפועלים למען פתרון צודק לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

החוקרים שאלו מדגם גדול של חיילים לשעבר על יחסם לפלסטינים ולארגונים לזכויות האדם הפועלים בישראל, וכן לפשרה טריטוריאלית ולפיצויים – סוגיות מפתח בתהליך השלום. הסתבר כי אלה מהם שחוו לחימה אינטנסיבית פנים-אל-פנים תמכו הרבה פחות בתהליכים ליישוב הסכסוך, גיל יחס תוקפני יותר כלפי פלסטינים והסתייגו מארגונים לזכויות האדם. רבים מהחיילים לשעבר המשיכו להחזיק בעמדות כאלה גם שנים לאחר שחרורם.

החוקרים לא המליצו לנקוט מדיניות מסוימת ולא הסיקו מהמחקר מסקנות נורמטיביות, אולם הם ציינו כי "בהקשר הישראלי, עולה ממנו כי לגיוס חובה יש השפעות פוליטיות מרחיקות לכת שלא תועדו או הובנו דיין".

מן הראוי להקדיש מחשבה להשלכות האפשריות של ממצאיהם.


Flickr/Israel Defense Forces (Some rights reserved)

Israeli soldiers rest and prepare for combat operations near the Gaza border.


המסקנה הפשוטה ביותר שניתן להסיק היא שלחימה אינטנסיבית, פנים-אל-פנים, היא מכשול לשלום. לפיכך יש לעשות מאמץ כדי למנוע מחיילים להתנסות בלחימה אינטנסיבית. מדינות צריכות להימנע אם כן משיגור חיילים למצבים אלימים של קרב.

אולם ייתכן שזוהי מסקנה נמהרת. בחינה של כל קשת המחקר בנושא שירות בצבא הישראלי והקשר בין שירות כזה לבין יישוב סכסוכים מלמדת שהחוויה של חיילים ישראלים המתמודדים עם קרבות אלימים מלאה סתירות, ומציבה דילמות קשות.  

אם ניקח כדוגמה את המחקר שלי, שעסק בישראלים שסירבו להמשיך שירות צבאי, עלה ממנו שחוויות של לחימה אינטנסיבית – לרבות חוויותיהם של אנשים שהיו עדים למעשי אלימות נגד פלסטינים ושל אלה שהשתתפו בהם – הובילו רבים להפוך לסרבני מצפון. כלומר, אם אנשים אלה לא היו מעורבים בקרב פנים-אל-פנים, הם מעולם לא היו חווים את ההלם המצפוני שדרבן אותם לפעולה. הם לא היו חווים מאסר ושיפוט ציבורי ובמקום זאת, היו ממשיכים לתרום לכיבוש ולאלימות נגד פלסטינים.

גיא גרוסמן, אחד ממחברי המאמר, היה בעצמו סרבן מצפון, ועדותו בנוגע לסירובו מאשרת כי  התנסויות קרביות תרמו להחלטתו.

הסירוב, ופעילותם של חיילים לשעבר לאחר מכן בארגונים כמו "אומץ לסרב" ומאוחר יותר "לוחמים לשלום", הסבו תשומת לב ציבורית ובינלאומית משמעותית להפרות ישראליות של זכויות האדם, כמו-גם למחיר המוסרי שמשלמים חיילים המעורבים בדפוסי הפעולה של הכיבוש.

לפיכך, לחימה פנים-אל-פנים הופכת את רוב הישראלים למתנגדי שלום מצד אחד, אולם מצד שני היא הייתה גם גורם מכריע שדרבן את חלקם להפוך לפעילים נגד הכיבוש. על אף שהקבוצה האחרונה קטנה בהרבה, ייתכן שחשיבותה הציבורית גדולה באורח ניכר.

מחקר מתמשך בנושא התפקיד הגדל והולך שממלאת הטכנולוגיה בפעולות צבאיות והשפעתה המזיקה על האמפתיה של חיילים הופך גם הוא את ההשלכות של ממצאי המחקר למורכבות יותר. ככל שהטכנולוגיה הופכת למתוחכמת יותר, ילך ומצטמצם הצורך בלחימה פנים-אל-פנים. במקום זאת, גובר השימוש במל"טים ובלוויינים, ותקיפות משוגרות ממרחק של מאות ואף אלפי קילומטרים, מתוך חדר שקט ומלא במסכים, שבו השפעות האלימות כמעט שאינן ניכרות.

בעוד לחימה עשויה להפוך אנשים לתוקפניים יותר פוליטית, הוצאת חוויית הקרב מהמשוואה עשויה להפוך אנשים לאדישים לסבלו של מי שבצד השני.

 רבים הצביעו על כך שמעשה ההרג עצמו הופך לפעולה שקשה להבחין בינה לבין משחק מחשב, והתייחסו להשלכות המוסריות הבעייתיות של  התפתחויות אלה.  ביסודו של דבר, כאשר אין צורך לחוות קרב ולהסתכל ל"אויב" בעיניים, ההרג הופך לקל יותר מוסרית. לפיכך, בעוד לחימה עשויה להפוך אנשים לתוקפניים יותר פוליטית, הוצאת חוויית הקרב מהמשוואה עשויה להפוך אנשים לאדישים לסבלו של מי שבצד השני.

המאמר עוסק, בסופו של דבר, בהשפעות הפוליטיות ארוכות הטווח של אלימות בין חיילים ישראלים לבין פלסטינים. מהממצאים עולה אולי שהתנסות באלימות פנים-אל-פנים עלולה להוביל לחברה ניצית יותר. אולם תת-קבוצה של השמאל הישראלי טוענת שייתכן כי תוצאה זו עדיפה בכל הנוגע לסיכויים לשלום בטווח הארוך. בדיון מתמשך המתקיים בשמאל הישראלי נשאלת השאלה האם ארגונים לזכויות האדם גורמים למעשה יותר נזק מתועלת (שיח בנושא מתקיים לעיתים קרובות בתוך ארגונים לזכויות האדם עצמם, שחבריהם בדרך כלל מודעים היטב לפוטנציאל ולסכנות הגלומים בפעילותם).

אף שהדבר נשמע מנוגד לאינטואיציה, יש הטוענים כי מאמצים להפסיק את המפגשים האלימים האינטנסיביים ביותר בין הצבא לבין הפלסטינים מסייעים למעשה ליצור "כיבוש אנושי יותר". בכך, לפי הטענה, הם מאפשרים לצבא הישראלי ולמדינת ישראל להעמיק את שליטתם בשטחים הפלסטיניים ובאוכלוסייתם. אם יינתן לצבא חופש פעולה, הדבר יוביל לרמת אלימות שתזעזע את המצפון, ותעורר לפעולה אנשים בישראל וברחבי העולם. לפיכך, אף שאלימות אינטנסיבית עלולה לצמצם את התמיכה של חיילים ביישוב סכסוכים, רמת אלימות נמוכה יותר עשויה לאפשר את הסטטוס קוו של הכיבוש.

כאשר אנו בוחנים את ממצאי המחקר בהקשר של מחקרים אחרים בנושא ושל דיונים מתמשכים בקהילות הפעילים, אנו מוצאים פרדוקס בכל הנוגע להשפעות הפוליטיות של אלימות במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

להתנסות באלימות אינטנסיבית יש ללא ספק השפעה רבת עוצמה, הן עבור מבצעי האלימות, הן עבור קרבנותיה, והן עבור עדים למעשים. מה שנוכל להסיק הוא שהתנסות זו גורמת גם לקיטוב פוליטי, בכך שהיא מדרבנת  חלק מהאנשים לדחות יוזמות שלום, ואילו אחרים להיאבק למענן. נותר לנו רק לתהות באיזה כיוון ההשפעה גדולה יותר.

 


אריקה וייס היא מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב.

 
 


 

COMMENTS