בשנים האחרונות נכתב הרבה על צדדיה השליליים של התרבות הפוליטית בישראל. ישראלים, ובייחוד הרוב היהודי כהכללה, מואשמים לעיתים מזומנות בכלי התקשורת המקומיים והזרים – כמו-גם בניתוחים פוליטיים ואקדמיים מסוימים – בהבעת עמדות ורגשות לא דמוקרטיים, אם לא אנטי-דמוקרטיים. עמדות ורגשות אלה מתוארים לעיתים כ"גזעניים", בייחוד בכל הנוגע למיעוטים הלא יהודיים במדינה.
שלא במפתיע, פרשנויות אלה הושפעו מאוד ממספר לא קטן לאחרונה של התקפות, הן מילוליות והן פיזיות, שכוונו בעיקר (אם כי לא רק) נגד ערבים. התקפות אלה בלטו במיוחד בקיץ 2014, במהלך "מבצע צוק איתן". הרושם הרע שהתקבל מהן התעצם נוכח הביקורות הרבות בישראל נגד עמדות ליברליות, ויוזמות חקיקה ומדיניות של פוליטיקאים ופעילים אזרחיים מן השמאל. מובן שיריבי ישראל ששו לאמץ את התמונה שבה הצטיירו הישראלים כאנטי-דמוקרטיים ו/או גזעניים, ואליהם הצטרפו גם חלק מ"אוהביה המאוכזבים" של ישראל מבית ומחוץ.
אולם, בהתבסס על ממצאי הסקר השנתי של "מדד הדמוקרטיה", שנערך בחודש מאי 2015, נראה כי במובנים מסוימים גזר דינם של המבקרים היה מחמיר ונמהר מדי. כפי שכבר ציינהדליה שניידלין במסגרת דיון זה, רוב היהודים הישראלים דווקא מודעים לזכויות האדם ולזכויות האזרח הבסיסיות, וגם נוטים לתמוך בהן ברמה הרעיונית. הקושי מתעורר כאשר הם נדרשים לתרגם מושגים מופשטים אלה לשפת מעשה ולהעדפות פוליטיות. הדבר נכון במיוחד כאשר זכויות האדם וזכויות האזרח מתנגשות עם חששות ביטחוניים או עם הגדרתה (המעורפלת מדי) של ישראל כיהודית ודמוקרטית. קריאתם של אזרחים ערבים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, מדגישה את הקושי המובנה שבהגדרתה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי, וגורמת ליהודים ישראלים המחזיקים בהגדרה זו לחוש כי הקרקע רועדת תחת רגליהם.
Flickr/Israel Defense Forces (Some rights reserved)
Israeli President Reuven Rivlin visits IDF forces. Rivlin has been outspoken for Palestinian human rights; unfortunately, he is the exception rather than the rule of Israeli political leadership.
יש לדעת כי התנגשות כזו בין מחויבויות אידיאולוגיות לדמוקרטיה לבין שיקולי הגנה מעשיים אינה ייחודית לישראל. הדבר בא לידי ביטוי בבירור, לדוגמה, בארה"ב אחרי הטרגדיה של ה-11 בספטמבר 2001, אז צעדים לא דמוקרטיים בבירור שננקטו על-ידי הממשל במסגרת "המאבק נגד הטרור" לא עוררו מחאה אזרחית. ההתנגשות בין ערכים דמוקרטיים לבין שיקולים של זהות לאומית גם היא שכיחה למדי. ניתן לראות זאת למשל באירופה של היום, בעימותי התרבות שנוצרו בעקבות זרם הפליטים העצום ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה. עימותים אלה ניכרים בייחוד במדינות שבהן בבסיס הזהות הלאומית עומדת זהות אתנית. במילים אחרות, על-אף שלדעת הקהל הישראלית יש צדדים שליליים המחייבים התייחסות רצינית, היא אינה חריגה כל-כך בין מקבילותיה באומות דמוקרטיות אחרות.
למעשה, ממצאים אמפיריים עדכניים מלמדים כי יהודים ישראלים אינם חסרי תובנות דמוקרטיות בסיסיות: במדגם ארצי מייצג של הציבור הישראלי-יהודי הביעו רוב גדול (71.3%) של המשתתפים התנגדות להענקת זכויות יתר בישראל לאזרחיה היהודים; 69.2% התנגדו להצעה להגביל בחוק את זכותם של אזרחים למתוח בפומבי ביקורת חריפה על רשויות המדינה; 54.9% הסכימו כי על המדינה לדאוג לייצוג מידתי של ערבים ישראלים בשירות המדינה. ובאשר להתנגדות לקרבה חברתית, הנחשבת בדרך כלל כקריטריון תקף לגזענות, נראה כי רוב היהודים הישראלים רחוקים למדי מכך: 55.8% לא התנגדו לגור בשכנות קרובה למשפחה ערבית ו-77.8 לא הביעו התנגדות לכך שרופא ערבי יטפל בהם.
היכרות עם עקרונות דמוקרטיים ותמיכה עקרונית בהם הן תנאים חיוניים אך לא מספיקים לקיומה של תרבות דמוקרטית יציבה.
עם זאת, אסור שמחוונים חיוביים אלה יעוורו את עינינו לצד האפל יותר של דפוסי החשיבה הרווחים בקרב הציבור היהודי בישראל: לדוגמה, 59.1% הסכימו כי לצרכים ביטחוניים, צריכה להיות למדינה הסמכות לעקוב אחרי התכתובת הפרטית של (כל) האזרחים באינטרנט. בנוסף, 60.8% הסכימו שרק אזרחים המוכנים להישבע אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית, ולסמליה, ריבונותה ולמגילת העצמאות שלה, יהיו זכאים להצביע ולהיבחר לגופים המייצגים. כמו-כן בשנת 2015 כ-73.6% סברו כי החלטות גורליות בנושא שלום וביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי, ו-53.6% סברו כי הדבר נכון גם לגבי החלטות גורליות בנושא שיטת הממשל ומבנה הכלכלה והחברה. בנוסף, 56.6% התנגדו להכללתן של מפלגות ערביות בקואליציה השלטת ולמינוי שרים ערבים.
מה ניתן להסיק מהממצאים שפורטו לעיל? היכרות עם עקרונות דמוקרטיים ותמיכה עקרונית בהם הן תנאים חיוניים אך לא מספיקים לקיומה של תרבות דמוקרטית יציבה. נראה כי בקרב דעת הקהל היהודית בישראל אמנם קיים פוטנציאל דמוקרטי לא מבוטל, אולם הוא מצריך טיפוח, ויפה שעה אחת קודם. ללא התייחסות ראויה של מנהיגים לסתירות שהוזכרו לעיל, פוטנציאל דמוקרטי זה עשוי להישחק במהירות רבה למדי. יש אפוא להשקיע מאמצים אינטנסיביים בהעמקת היסוד המצפוני הדמוקרטי הקיים, ולהתמקד בכיוון מעשי.
אחריות זו, מוטלת בעיקר על כתפי האליטה הפוליטית. למרבה הצער, רוב המנהיגים הפוליטיים הבולטים בישראל כיום אינם ממלאים את שליחותם כמפיצים ופרשנים של רעיונות דמוקרטיים. נשיא ישראל, ראובן ריבלין, הציב לאחרונה דוגמה מעודדת אך למרבה הצער חריגה, לדרך שבה הדבר יכול וצריך להיעשות. ריבלין הוא כידוע, איש ימין מובהק. אולם, באורח אמיץ וחסר תקדים, הוא ביטא שוב ושוב בפומבי מאז מונה לתפקידו את מחויבותו המוחלטת לזכויות האדם והאזרח של אזרחי המדינה הערבים. הנשיא עמד על שלו תוך התעלמות מהתגובות (טוקבקים) מלאות השטנה, לרבות באתר האינטרנט הרשמי של נשיא המדינה, ומההערות הארסיות של עמיתיו לשעבר בליכוד, לרבות ראש הממשלה נתניהו.
למרבה הצער, ריבלין הוא החריג ולא השכיח. למעשה, אנשי הדרג הפוליטי הבכיר בישראל העכשווית מתחרים זה בזה לעיתים קרובות בהטפה להצבת הביטחון מעל לכל ובהדגשת ערכים יהודיים פרטיקולריסטיים תוך הפגנת זלזול בוטה בערכים דמוקרטיים אוניברסליים. על רקע איתותים לא דמוקרטיים אלה מהדרגים הבכירים ביותר ניצני העמדות והרגשות הדמוקרטיים בקרב הציבור לא יוכלו לפרוח. ללא יד מנחה המחויבת לדמוקרטיה, יש חשש כי הברחוב הישראלי יצמחו רק עשבים שוטים.